בצ'ק ליסט הארוך של החלומות שעדיין לא הצלחתי להגשים זהר לו מעל כולם חלום אחד ומיוחד: להוציא ספר. לפני כשנה, החלטתי שהגיע הזמן לנקות את האבק שהצטבר מעל האור הזוהר של אותו חלום ולנסות. לנסות ולהגשים אותו.

קוראים לי רון ברנזון. אני בן 23, יליד צפת, ולאחרונה עברתי להתגורר בתל אביב יחד עם החלום על הספר החדש שלי "עומס יתר". כן כן, קראתם נכון, שמו של הספר הוא בהשראת הכפתור הקטן הזה במעלית שמתריע על משקל עודף ומלחיץ קטנים כגדולים.

אז למה עומס יתר? בעיקר כי  יש לי פחד תהומי ממעליות. פחד קצת שונה מזה שרובכם מכירים; אני לא מפחד להיתקע במעלית - אלא מפחד שאותו כפתור יידלק. בגללי. אתם יודעים מה קורה כשכפתור עומס היתר נדלק? נכון -  כולם מחפשים את האשם, את הטרף הקל, את הילד השמן שעומד שם, מנסה לאכול עוד בורקס להנאתו, וגורם לנורה להבהב.

כל חיי התמודדתי עם משקל הגוף שלי, וגופי בכלל - אהבתי לאכול ולהתחרט על זה; רציתי אהבה אבל ברחתי ממנה כי "מי יאהב אותי ככה?"; הייתי מסתכל על עצמי ושואל (שוב ושוב) למה אני? למה לא נולדתי קוביות במקום עיגולים? למה הכל קורה אצלי לרוחב ולא לאורך?

רון ברנזון
למה לא קיבלתי קוביות במקום עיגולים? | צילום: צילום פרטי



עכשיו בואו נחזור רגע בערך עשור אחורה, אל כיתה ח': אני והשכבה שלי יוצאים ליום כיף בפארק מים. כולם מתלהבים (כן, גם אני), רק שהחל מהרגע ששמעתי על היום הזה, לא הפסקתי לחשוב על איך אני הולך לעשות את זה, ועוד מול כולם; איך לעזאזל אני מוריד חולצה.

הגענו לפארק המים ותוך שניות כולם התפזרו לבריכות והמגלשות. אני, כמובן, לקחתי לעצמי עוד כמה שניות של נשימות עמוקות, ולבסוף אזרתי אומץ, הורדתי חולצה ובשילוב ידיים שמנסה להסתיר הכל - יצאתי לדרכי.

בדרך אל אחת המגלשות אמרתי לעצמי "זה לא כזה נורא כמו שחשבתי" - וכך באמת היה, אף אחד לא הסתכל עלי מוזר או צחק. הופתעתי שאני לא גורם מפריע בנוף הנורמה החברתית. אוי כמה שהייתי תמים.

ממש שנייה אחרי אותו רגע התפכחות מאושר, נעמד מולי ילד שלומד שכבה מעליי. הוא התקרב, מלווה בעוד מספר חברים, בהה בי במשך כמה שניות, ולבסוף אמר בחצי חיוך כזה: "מה קרה רון? שכחת את החזיה בבית?".

באותו רגע עולמי חרב עליי. הילד המאושר הפך לאילם, לרוח רפאים. שנייה אחת ופסיק בחיים שלו - הפכו לרגע מכונן בחיים שלי. לא ידעתי מה להגיד או איך להגיב, והוא המשיך עם חבריו בדרכו. הוא ניצח. רצתי אל התיק שלי הוצאתי את החולצה מהתיק ושמתי אותה מיד. באותו רגע נשבעתי לא להוריד אותה שוב לעולם.

רון ברנזון
במשך שנים נתתי לגוף שלי להכתיב את הקצב | צילום: צילום פרטי

השנים עברו, ואותו ילד שנשבע, הפך לנער עם הרבה חלומות ושאיפות שהיו גדולים הרבה יותר מממדי גופו. אחרי כל כך הרבה שנים שבהן נתתי לגוף שלי להכתיב את הקצב, להחליט אם אני ראוי שיאהבו אותי, אם מגיע לי לצאת לאירועים חברתיים ולהגדיר אותי - הייתי לבד. אמנם היו לי הרבה חברים, אבל עדיין, הייתי לבד. לא דיברתי על זה, לא סיפרתי, טאבו מוחלט. לא הרגשתי שיש סביבי מישהו שיבין אותי.

כשהנושא היה עולה בכל שיחה ארעית - הייתי בורח. זה הסוד שלי, וסודות שומרים בבטן. שם הם מצטברים ומצטברים ולוחצים על הסרעפת עד שקצת קשה לנשום ולתפקד.

אחרי תקופה מסוימת ואחרי שהתבגרתי בעוד כמה שנים, התחלתי לצבור קצת ביטחון; הצטרפתי למגמת תיאטרון, שרתי מול אנשים, פיקדתי על מחלקת חיילים, ואז, ביום ההולדת ה-21 שלי - הגיעה נקודת המפנה; החלטתי, באומץ שעד היום אין לי ממש מושג מאיפה הגיע, לפרסם מכתב לעצמי, לרון של לפני עשור.

וכך, לראשונה, דיברתי על ההתמודדות ועל כל מה שהיה לי להגיד לרון מהעבר כדי להקל על החיים שלו, גם אם זה אפילו במעט. זה נכתב בפוסט ויראלי שקיבל פידבק חיובי ענק ואפילו עזר לכמה אנשים. באותו רגע הבנתי את הכוח שלי. את הכוח של מילים ורגש.

משם, הדרך לכתיבת הספר הייתה קצרה, דפים על דפים וזכרונות נשטפו ממני. תהליך ריפוי שאף פסיכולוג לא היה יכול לתת לי. הכול רקם עור וגידים לנגד עיני וכאילו משום מקום - הופיע לו פתאום "עומס יתר".

את הספר החלטתי להוציא בקמפיין הדסטארט למימון המונים ולהפוך את החלום שלי למשותף. לקחת אנשים איתי אל תוך המסע המטורף הזה - מסע שבסופו, בתקווה, יהיו ילדים וילדות, נערים ונערות, בכל גיל, שיישבו בבית וירגישו, גם אם לרגע, שיש שם מישהו שמבין, מנחם, ויודע בדיוק מה הם עוברים. מישהו שנמצא שם בשבילם. מישהו שבשיאו הגיע למשקל של 155 ק"ג, ומאז נמצא תהליך לא פשוט, אבל מספק ביותר.

מישהו שנכון להיום עוד לא ירד ממשקל של 100 ק"ג, אבל יודע היטב שזה לא טוב לשמור בבטן. אלא אם כן זה קינוח ממש שווה - ואז אני מוכן להתפשר.

>> רוצים להצטרף לרון להגשים את החלום? כל הפרטים על הספר והפרויקט "משקל עודף" - ממש כאן