כל אחד מאיתנו, אישה או גבר, חווה לפחות פעם אחת בחייו מגע מיני שגרם לו, או לה, לחרטה של אחרי המעשה. אלו יכולות להיות שלל סיבות: הרגשת לא נעים לסרב (הוא הגיע עד אליך מעיר רחוקה) או כניעה ללחץ חברתי (אתה בתול בן 17, היחיד בכיתה שלו, והחברים כבר צוחקים עליך).

לא משנה מה הסיבה לחרטה, מצב כזה משאיר תחושה של טעם רע בפה ולכלוך בכל הגוף. נכון, לפעמים זה משהו שהסכמנו לו בלהט הרגע – למשל, סקס מול מצלמה; כן, באותו רגע הוא נשבע לך שהוא לא יראה את זה לאף אחד אחר, אבל אז גילית את הסרטון דולף לו מהוואטסאפ לאתר פורנו גדול.

מקרה תלונת השווא הראשון בהיסטוריה מופיע בספר "בראשית", כשאשת פוטיפר מנסה לפתות את יוסף, ואחרי שהיא לא מצליחה, היא מעלילה עליו כי ניסה לאנוס אותה. כך נולדה התפיסה שאסור להאמין לנשים, כי הן כל הזמן מחפשות דרכים איך להפיל גבר בפח.

זו גם הסיבה, אגב, להתלהבות המופרזת שאוחזת ברבים בכל פעם שתלונה על אונס מסתמנת כתלונת שווא; "הנה תראו את הנשים האלה, שקרניות מטבען, אסור להאמין להן".

התפיסה הזו היא בדיוק הסיבה למה נשים רבות בוחרות שלא להתלונן: על הטרדה מצד הבוס במקום העבודה; על התנהגות מוזרה של רופא; או על אלימות מינית. ואם הן כבר מחליטות להתלונן, זה לוקח זמן כי הן צריכות לבחון ולבדוק את עצמן מאות פעמים: האם אני זו שהובלתי לזה? האם הבנתי לא נכון? האם הגזמתי? ועוד מיליון ואחד פילטרים התנהגותיים, שכל אחד מהם בסופו של דבר עושה באופן תת-מודע נורמליזציה להתנהגות חריגה.

דרך אגב, ההסבר לכך שנשים רבות שמתלוננות בוחרות לבטל אחר כך את תלונת האונס הוא בדיוק אותו הסבר - רק שכאן זה עובד בכיוון ההפוך. נפגעת, התלוננת, הוצאת מעצמך את הכאב הראשוני ואז, ברגע שאת חותמת על התלונה או חוזרת הביתה, מתחיל לקנן בך הספק הזה – האם הגזמתי? האם יש מצב שפירשתי הכל לא נכון? האם יש מצב שטעיתי? האם יש מצב שהזמנתי את זה? 

אילוסטרציה
"כל אחד מאיתנו חווה לפחות פעם אחת בחייו מגע מיני שהוביל לחרטה" | צילום: kateafter | Shutterstock.com

עכשיו תוסיפו לזה גם את תגובות החברה, את שאלות החוקרים ואת הסלאטשיימינג הבלתי נמנע – כל אלה מספיקים כדי לערער ביטחון של כל אחת ולשתול נרטיבים חלופיים.

אנחנו לא צריכות האשמת קורבן. עשינו את זה מדהים לעצמנו לאורך מאות ואלפי שנים, פשוט כי זו החברה בה אנחנו חיות. חברה שבבסיס האמונה שלה נמצא הסיפור הזה על עלילת שווא, והוא לא היחיד.  

גם במיתולוגיה יוונית יש סיפור על אישה בשם פדרה, שהאשימה את בנה החורג באונס, מה שבסופו של דבר הוביל למותו, וקיימים עוד אינספור סיפורים ועלילות כאלה בספרות עולמית: אישה פתיינית שהורסת את חייו של גבר תמים.

אני לא מתכוונת להצדיק תלונות שווא או להתכחש לקיומן. אני בטוח לא הולכת להצדיק אלימות מינית, ואני מודעת לקיום התחום האפור שבין מגע מיני לא נעים לאחד הצדדים, לאונס. למרות זאת, אני כן חושבת שכל הדברים האלה נוצרו וימשיכו להתקיים כי אנחנו חיים בעולם בו משחר ההיסטוריה הגברים נדרשים להיות קשוחים, נטולי רגשות ולדעת לדרוש את מה שמגיע להם, ונשים? בדיוק ההפך: צייתניות, שתוקות, פתייניות ולא אמינות.

זו הבניה של אלפי שנים ואין מה לעשות, פחות ממאתיים שנות פמיניזם לא מזיזות לה. האם הגיע הזמן שמשהו ישתנה? אולי כדאי שתקראו את הטקסט הזה שוב מתחילתו. את ההיסטוריה אין דרך לשכתב, אבל העתיד? הוא תלוי רק בכם ובנו. בכולנו.