דבורה סקטון
"כשקמו לי באוטובוס, גם בחודש תשיעי, התבאסתי נורא". דבורה סקטון | צילום: נעמי אייזיקוביץ

אני זוכרת את היום שבו נודע לי שאני בהיריון. מצד אחד הייתי אמורה להתרגש, לבשר לבעלי ואולי אפילו לצרוח משמחה, ומצד שני... הצד השני, האפל, היה הקול שצרח לי בראש ואמר "למה, למה לעזאזל הכנסת את עצמך למצב הזה".

רציתי שכולם ידעו שאני בהיריון, בשביל לגרור תגובות של "וואו, ממש לא רואים". נהניתי מההיריון עד חודש שישי, כשיצאה לי הבטן ואנשים התחילו לראות. אמרו שזה יפה לי וממש מחמיא שעליתי, וזה חירפן אותי לגמרי. שנאתי מחמאות כאלה ומבחינתי אלו היו חיצים ישר ללב. כשקמו לי באוטובוס, גם בחודש תשיעי, התבאסתי נורא. הייתי חוזרת הביתה עצבנית רצח ולא מבינה איך יש אנשים חסרי רגישות כאלה, שמעיזים לקום לבחורה רזה עם בליטה בבטן.

שמי דבורה, וסבלתי מאנורקסיה קשה ומורכבת במשך 18 שנים.

אני לא יכולה לשים את האצבע מתי בדיוק התחילה ההפרעה, אבל אני יודעת שרצף של אירועים לאורך שנות ילדותי ובגרותי הביאו את הנפש הרגישה שלי לרף של סבל שהיה קשה לה לשאת, ומצאתי באנורקסיה סוג של נחמה. שלא תטעו, אין באנורקסיה שום נחמה ושום קצה של רחמים כלפי הסובל. זו הפרעה אכזרית, מייגעת ושתלטנית.

בתוך המחלה סבלתי מכל סימפטום אפשרי: הקאות, יריקות, צמצומים (כלומר לצמצם את כמות האוכל למינימום האפשרי רק על מנת לשרוד), משלשלים, שקילות אין סופיות, מחשבות אובדניות, חוסר כוח, חוסר חשק, דיכאונות ועוד. המטרה העיקרית בחיי הייתה האנורקסיה. לא היה אכפת לי מה המחיר שזה גובה ממני, הקדשתי את כל-כולי להפרעה ולא נתתי לאף אחד מקום להפריע לנו. הגדרתי אותה כ "דת" עם כללים, מה מותר ומה אסור, כמה פעמים ביום מותר מכל סימפטום, לאיזה אירועים מותר ובעיקר מתי אסור לצאת מהבית. נמנעתי ממפגשים משפחתיים כדי לא להתמודד עם אוכל מסביבי, חייתי בסבל אין סופי כאשר המטרה העיקרית בחיי הייתה בסופו של דבר - להגיע למשקל הכי נמוך שאפשר, ואם אצליח אולי גם אמות על "קידוש האנורקסיה".

דבורה סקטון
"חששתי לחייו של העובר הקטן שנלחם לקבל פיסה קטנה של מזון" | צילום: נעמי אייזיקוביץ

אושפזתי פעמים רבות במצבים מסכני חיים, כשאני על הסף, כשהדופק בקושי נשמע והלב מסרב לעבוד במשקל כ"כ נמוך. אשפוזים אלו היו סיוט עבורי. הרגשתי שחוץ מלדחוף לי אוכל אני לא ממש מתקדמת בצורה נפשית, ויצאתי משם שבורה מתמיד עם רצון ויכולת לרדת את כל המשקל שהעליתי.

ולכן כשנכנסתי להיריון לא הבנתי איך אני אמורה להתמודד עם הבשורה. איך אתמודד עם הניגוד המטורף בין היריון - שכל כולו עליה מתמדת במשקל, שינוי צורת גוף, צורך באכילה מסודרת, חוסר יכולת לנוע בקלילות וכבדות שהגוף לא יודע להכיל, לבין האנורקסיה - ירידה מתמדת במשקל, רצון להיעלם, הימנעות כמעט מוחלטת מאכילה ושתיה ושליטה מוחלטת על החיים.

השילוב של אנורקסיה והיריון הוא שילוב מגוחך. אין שום קשר בין השניים, סוג של קווים מקבילים שחיברו אותם באמצעות סלוטייפ משומש.  

אז איך שילבתי בין אנורקסיה והיריון?

אז זהו, שלא הצלחתי לשלב. לא משנה כמה פעמים אמרתי לעצמי שאני חייבת לעשות מאמץ על מנת לאכול אפילו קצת, זה לא עזר והייתי מקיאה את נשמתי העייפה ובמקביל מרגישה את העובר בועט. ריחמתי עליו, ריחמתי עליי, אבל לא הצלחתי להרים את עצמי. אמרתי לעצמי בכל יום ש"גם נשים בשואה שרדו וילדו ילדים בריאים", ומצד שני חששתי לחייו של העובר הקטן שנלחם לקבל פיסה קטנה של מזון שהכנסתי לפה בטעות.

שרדתי את ההיריון בקושי רב. זה היה היריון בסיכון הכי גבוה שקיים ואושפזתי במהלכו מספר פעמים על מנת לקבל נוזלים ולבדוק במוניטור שהעובר עדיין חי. למרות התחזיות השחורות של הרופאים, ילדתי את הילדה שלי, הילדה הכי יפה במחלקת יולדות, כחולת עיניים, סקרנית, קצת קטנה במשקל אך מלאת שמחה.

מאז ילדתי עוד חמישה ילדים, אבל בין ההריונות היו לי גם הפלות, כיוון שהגוף היה עייף וחלש ולא היה לו את הכוח להתמודד עם המשא הזה. רציתי מאד את ההריונות, בדיוק כמו שרציתי את האנורקסיה. לרגעים בודדים הבנתי ששווה לי ההיריון למרות שזה מתיש את הנפש שלי ואת הגוף החלש, אבל בכל היריון המלחמות היו קשות ומתישות, ולפעמים לצערי הותירו חללים.

דבורה סקטון
אחרי 18 שנים עם אנורקסיה יצאתי לחיים חדשים. דבורה במהלך המחלה - והיום | צילום: נעמי אייזיקוביץ

היו הריונות שהעליתי בהם 5-6 ק"ג, בניגוד לדעת הרופאים שרצו שאעלה מינימום 18 ק"ג. הייתי נשקלת בין 10 ל-15 פעם ביום: לפני אוכל  ואחרי הקאה, עם בגדים וללא בגדים, לפני שירותים ואחרי. אובססיה מטורפת לראות שהמספר יורד, לראות שלא עליתי 100 גרם. יכולתי להיכנס שוב ושוב לשירותים להקיא, רק כדי לראות שירדו ה-100 גרם שכביכול עליתי.

בעלי היקר והמיוחד ישראל היה שם כשאני הפסקתי לתפקד. הוא היה שם כל הזמן בצורה הכי תומכת, ותמיד האמין שאני יכולה יום אחד לצאת מזה. הוא מאז ומעולם היה שם בשבילי וידע שאני זו לא ההפרעה, שאני שבויה של מחלה הרסנית, ושהוא יעשה הכל בשביל לעזור לי לצאת מזה. היו רגעים של משבר, אך הזוגיות שלנו רק התחזקה. היום אני יודעת שבלעדיו לא הייתי לעולם מצליחה לצאת מזה.

אני אוהבת כל אחד ואחת מילדי ואת כולם ילדתי מרצון. הם האהבה הכי גדולה שלי ומעולם לא התחרטתי על הצעד להביא עוד ילד לעולם. בסופו של דבר הם היו הכוח המניע שלי בדרך לשינוי ולהחלמה.

היום אני בהיריון בדרך לילד שביעי. בשנה האחרונה עברתי תהליך של ריפוי עצמי, תהליך ארוך ומייגע אבל שווה כל טיפת זיעה. יצאתי לחיים חדשים ואחרי 18 שנים באנורקסיה אני סוף סוף חופשיה. בחרתי למצות כל טיפת הנאה ובחרתי להסתכל לפחד בעיניים.

ההיריון הזה שונה עבורי. הוא היחיד שלא מכיל פחד, צימצומים ושאר סימפטומים שליוו אותי כל חיי. זהו היריון בריא ומשמח, שנותן לי תחושה של הצלחה ובריאות.

עברתי חיי גיהנום במשך תקופה ארוכה ממש, והיום אני כאן לבשר את הבשורה: אפשר לצאת מאנורקסיה, בולמיה, אכילת יתר ושאר הפרעות אכילה. זה לא קל, אבל בהחלט אפשרי.

 

דבורה סקטון היא מנחה ומרצה בנושא הפרעות אכילה והעצמה אישית. מוזמנים לפנות באימייל dvora.sakton@gmail.com dvora.sakton@gmail.com 

ומה הסיפור שלך? יש לך סיפור? נשמח לשמוע אותו: women@mako.co.il